|
עלי כמטפלת:
בחופש בין השנה הראשונה לשנייה באקדמיה להיפנוזה קלינית, נזקקתי לכסף ומצאתי לי עבודה זמנית בבית חרושת לשקיות ניילון.
המפעל היה ממוקם בפרבר מרוחק ממרכז העיר של מלבורן, איזור שומם שבו רק מפעלים כעורים ומגרשים ריקים. המפעל עצמו היה מכוער לא פחות.
בתוך אולם גדול עמדו להן מכונות ברזל ופלטו שקיות ניילון מבריקות בגדלים שונים לתוך מגשי מתכת, ליד כל מכונה עמד אדם שהסתכל בריכוז בפעולת המכונה ומדי פעם לקח ערימת שקיות וסידר אותה בקופסא שהיתה מונחת על שולחן לידו. זו היתה העבודה.
עמדתי גם אני ליד אחת ממפלצות הברזל הכעורות, נאמר לי שעלי לספור את השקיות בדייקנות, וכל חמישים שקיות עלי לקחת ולסדר בקופסא. עבודה לא מסובכת.
היו שם עוד שני פועלים כמוני, נאמר לי ששניהם עובדים שם כבר כמה שנים. האחד בקושי השיב לברכת ה'בוקר טוב' שלי ורק בהה בי בעיניו הריקות. אלוהים, חשבתי לעצמי, לאיש הזה יש עיניים מתות. והשני דווקא היה נלהב, הוא סיפר לי על המכונה כשעיניו נוצצות, ממש כמו שקיות הניילון החדשות. תוך כדי הסבר הוא ליטף את המכונה משל היתה זו יצור חי. אתה אוהב את העבודה הזו? שאלתי בתמיהה. הוא סיפר לי בגאווה שכל יום הוא מגיע לכאן מוקדם מאוד, לפני כולם, ולפעמים, אם יש צורך, מגיע אפילו בימי ראשון, יום המנוחה, כדי להשלים את המיכסה. הוא היה נאמן למכונה.
|