המפעל המכוער, העבודה המונוטונית בעמידה, שקיות הניילון המבריקות ומפלצות הברזל שפולטות אותן – שברו את רוחי. בכיתי בבוקר, בדרך לעבודה. בכיתי בדרך חזרה הביתה, בכיתי תוך כדי שינה. החלטתי לעזוב את העבודה ולמצוא עבודה אחרת, אחרי הכל לא הייתי עד כדי כך נואשת.

איך אפשר לעבוד בעבודה כזו? שאלתי את המטפל האישי שלי (שהיה גם מנהל האקדמיה להיפנוזה וידיד יקר), סיפרתי לו על שני האנשים שפגשתי שם. איך הם לא מתאבדים? תהיתי בקול רם, איך אפשר להמשיך ככה, יום אחר יום?

בין שאר הדברים שעלו בשיחה אני זוכרת שאמר לי – תזכרי את החוויה הזו, תזכרי אותה היטב היטב. בפעם הבאה כשיבוא אלייך מישהו שעובד בעבודה מונוטונית שכזו אני חושב שתביני דבר או שניים, אני חושב שתוכלי להבין אותו.

חלק מהדברים שעברתי בחיים עברתי מתוך בחירה, אם אלו לימודים, חיים בארצות זרות, קשרים קרובים עם אנשים או החוויה הנפלאה של האימהות. לעומת זאת, יש דברים שקרו לי שלא הייתי בוחרת בהם, אם זה היה תלוי בי. כך או כך, שני הסוגים לימדו אותי דבר או שניים על העולם ועל עצמי.

למדתי הרבה מהעבודה עם ילדים אוטיסטים.
להבין את האוטיסט משמע להבין את האחר, להיות מוכן לתקשר בשפה אחרת, לפעמים שונה מאוד מזו שלנו, "הנורמאליים". הכלים שרכשתי בתיאטרון, ובמיוחד בתיאטרון התנועה סייעו לי רבות ביצירת הקשר עם ילדים מיוחדים אלה. אנשים חושבים שאוטיסט הוא אדם נטול רגש, או יכולת לקשר – למדתי שההיפך הוא הנכון. למעשה, הילדים שעבדתי איתם היו כל כך רגשיים וחוו את העולם בעוצמות כל כך חזקות, עד שהיו מוכרחים לשים חומות הגנה סביב עצמם.