|
חשבתי שיהיה קל, הרי זו עבודה לא מסובכת, כל מה שעלי לעשות הוא לספור שקיות – אוכל לחשוב מחשבות תוך כדי, לשמוע מוזיקה באוזניות, הרי זו עבודה שלא מחייבת שום כוחות נפש או שכל, בעצם אני חופשייה.
אחרי כמה שעות בעמידה ובהייה בשקיות הניילון המבריקות כבר לא ראיתי כלום, כבר לא חשבתי כלום, בעצם חשבתי רק מחשבה אחת – החוצה.
אחרי כמה ימים כבר הייתי מדוכאת לגמרי.
המפעל המכוער, העבודה המונוטונית בעמידה, שקיות הניילון המבריקות ומפלצות הברזל שפולטות אותן – שברו את רוחי. בכיתי בבוקר, בדרך לעבודה. בכיתי בדרך חזרה הביתה, בכיתי תוך כדי שינה.
החלטתי לעזוב את העבודה ולמצוא עבודה אחרת, אחרי הכל לא הייתי עד כדי כך נואשת.
איך אפשר לעבוד בעבודה כזו? שאלתי את המטפל האישי שלי (שהיה גם מנהל האקדמיה להיפנוזה וידיד יקר), סיפרתי לו על שני האנשים שפגשתי שם. איך הם לא מתאבדים? תהיתי בקול רם, איך אפשר להמשיך ככה, יום אחר יום?
|